<h1>ספר החינוך מצוה תקי"ב</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שנמנענו מלעשות השבעות על שום ענין, וזה הענין הוא שיאמר אדם דברים ויאמר לבני אדם שאותם הדברים יועילו או יזיקו לאחד מכל הענינים, ועל זה נאמר [דברים י"ח] לא ימצא בך וגו' וחובר חבר, ולשון ספרי אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב, כלומר שיאמר עליהם דברים כדי שלא ישכהו לפי דעתו, וכן האומר דברים על המכה כדי שינוח מעליו הכאב, ויש שפירשו חובר חבר שמקבץ בתחבולותיו והשבעותיו נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד, והכל בכלל האיסור. ואולי בני תקשה עלי בהא דגרסינן בשבועות בפרק ידיעות הטומאה [ט"ו ע"ב] שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה יי' מחסי [תהלים צ"א], ואומר יי' מה רבו צרי עד ליי' הישועה, ופירוש פגעים, כלומר שאמירת אלו המזמורים תועיל לשמור מן הנזקין, ואמרו בברכות רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגאני ואין הדבר חלילה דומה לענין חובר חבר שזכרנו, וכבר אמרו זכרונם לברכה [שם] על זה אסור להתרפאות בדברי תורה, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו שיש בהם דברים יעוררו נפש היודע אותם לחסות בשם ולהשים בו כל מבטחו, ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות על זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק, וזהו שהשיבו בגמרא בענין זה דקא פריך התם והיכי עביד רבי יהושע כן, והאמר רבי יהושע אסור להתרפאות בדברי תורה, ואמרו להגן שאני, כלומר לא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה כדי שיגן עליו אותו הזכות לשומרו. משרשי מצוה זו מה שכתבתי במצוה הקודמת לה. דיני המצוה בפרק ז' משבת. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ועשה השבעות במזיד חייב מלקות.
